<h1>ראב"ן</h1>
<h2>דף ג.</h2>
דיני ממונות בשלשה גזלות וחבלות בשלשה, מסקנא דשמעתא כרבא דיני ממונות הודאות והלואות בג' הדיוטות גזילות וחבלות בג' מומחין, ומשום נעילת דלת בפני לוין שלא יצטרכו לחזור אחר מומחין. ואם טעו הדיוטות משלמין אם נשאו ונתנו ביד, כדתנן [בכורות כ"ח:] דן את הדין וזיכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואמרינן והוא אם נשא ונתן ביד.
<h2>דף ד.</h2>
רבי ור' יהודה בן רועץ [ד'.] (וכל) [וכו'] שיטה אינון ולית הלכתא כחד מינייהו. קרנת קרנת קרנות הרי כאן ארבע כלומר מדהוה ליה למיכתב השלישי קרנת וכתב קרנות קרנת דריש שלשה למצוה והשלישי התוספת הוא לעכב. בראש סנהדרין אמרינן ר' עקיבא סבר יש אם למקרא, ובפ' כל שעה [ל"ו.] אמר ר' עקיבא לחם עוני פרט לחלוט ואשישה ואמר (עוני) [עני] כתיב אלמא יש אם למסורת, ובמסכת סוכה [ל"ד:] אמרינן לולב אחד ואתרוג אחד משום דכפת כתיב אע"ג דקרינן כפות דמשמע דאית ליה אם למסורת. נראה לי דכי אית ליה לר' עקיבא יש אם למקרא היכי דמקרא מוכח כי הא דתניא ר' עקיבא אומר מניין לרביעית דם שיוצאה משני מתים שמטמא באהל שנאמר על כל נפשות מת לא יבוא ורבנן נפשת כתיב וקסבר רבי עקיבא כיון דכתב נפשת מת ושני בקריאה למיקרי נפשות ש"מ למידרש שני נפשות ושיעור של מת אחד, אבל גבי כפת תמרים האי דקרינן כפות לא מוכח שיהא צריך שתי כפות אלא משום דכתב תמרים לשון רבים וקרינן כפות דאילו הוה קרינן כפות תמר וכתב כפת תמר אז ה"ל למידרש כדדריש גבי נפשות מת. וגבי לחם עוני דקאמר עני כתיב לא שיהא דורש מסורת אלא ה"ק בלשון עניות כתיב כלומר בע' ולא בא' שהוא משמע לשון אנינות ותו דלא סתר המקרא מסורת ולא המסורת מקרא דתרווייהו לשון עניות משמע, אבל נפשות ונפשת סתרי אהדדי דאי נפשת דמשמע חד לאו נפשות דמשמע תרי הילכך דריש המקרא דמוכיח שפיר ממסורת כדפרישית. אבל היכא דהמסורת מוכיח יותר מן המקרא נ"ל דלרבי עקיבא ולכולי עלמא המסורת עדיף מן המקרא דהא עבד ועובד ויתן ויותן אמרינן [ב"מ כ"ב:, ל'.] עובד דומיא דעבד ויותן דומיא דיתן ולא אמרינן עבד דומיא דעובד ויתן דומיא דויותן אלמא מסורת עדיף, ולהכי מונה אותם דסבירי להו יש אם למקרא ואין מונה אותם דסבירי להו יש אם למסורת דלכולי עלמא יש אם למסורת. [ו]פליגי רבי ובית שמאי ור' שמעון ור' עקיבא דאינון סברי דמקרא מוכח טפי לידרש ממסורת והחולקים עליהם סברי מסורת מוכיח טפי, רבי סבר סתם אלקים חד משמע ולהכי נכתב ירשיען בלשון חד וקריאתו ירשיעון מוכיח דהאי אלקים תר[י] הוא, וב"ש וב"ה בהא פליגי ב"ש סברי קרנות מלא שנכתב בפר כהן משיח הוא מוכיח על קרנת שכתובין בפר העדה ובנשיא שגם הם נקראין קרנות ודמי כאילו הן נכתבין מלאין וב"ה סברי תרתי מחדא לא גמרינן אלא חדא נגמר מתרתי מה קרנת קרנת למניין ב' קרנות אף קרנות שנכתב מלא למניין ב' קרנות והוי כאילו כתב קרנת קרנת, ופלוגתא דר' שמעון ורבנן בסכת בסכת בסוכות הכי איתא כפלוגתא דב"ש וב"ה וכפירושא דהא פירושא דהא, ופלוגתא דר' עקיבא ורבנן כדפרישית דמקרא מוכיח על המסורת לר' עקיבא ורבנן סברי מסורת מוכיח על המקרא (דמכת') [דמדכתב] נפשת מת משמע שיעור אחד ממת אחד והאי דקרינן נפשות נפשות דעלמא, והא דר' יהודה בן רועץ דכתב שבעים וקרינן שבועים הקריאה עיקר משום דהביניין אב דקתני טימא וטיהר בזכר כו' (עיקר) [עוקר] המסורת ולהכי ליכא דפליג עליה, ובעובד ובעבד ויותן ויתן ליכא דפליג דהא דרשינן מקרא ומסורת, ורבי ישמעאל ורבי עקיבא אית להו דבית הלל ודתנא קמא דרבי שמעון לדרוש קרנת קרנת קרנות ובסכת בסכת בסוכות כדתניא לטטפת לטטפת לטוטפות הרי כאן ארבע רבי עקיבא אומר אינו צריך טט בכתפי וכו' ומדקאמר ר' עקיבא אינו צריך מכלל דאם לא טט בכתפי שתים ופת באפריקי שתים היה דורש כרבי ישמעאל אלמא דדרשי מסורת.
<h2>דף ה.</h2>
וכשבוררין בית דין זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהם בוררין להן השלישי, וטעמא מאי אמרו במערבא [כ"ג.] מתוך שזה בורר לו אחד וזה אחד ושניהם בוררין להם השלישי יצא דין לאמיתו דאותו שזה בורר יחפש אחר זכותו ואותו שזה בורר יחפש אחר זכותו והשלישי יחפש אחר זכות שניהם ומתוך כך יצא הדין לאמיתו. ושנים שבוררין אותן לדין צריכין שיאמרו לבעלי דינין מקבלין אתם אותנו עליכם כג' דאי לא ניקראין בית דין חצוף דאמר שמואל לא אמרו דיניהן דין אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא, וכי מקבלין אותן דיניהן דין גמור לכתחילה כמו בג', ופירוש חצוף דאמר שמואל משום דעברו על דברי חכמים דאמרו ג'. ושנים שדנו כי כתבו פסק דין יכתבו וקבלונו כג' עליהם דאי לא מצי בעל דין לסרב ולמימר אינו דין דלא קיימא לן כשמואל. ומומחה לרבים דן אפילו ביחידי ואם טעה משלם ואם קיבלוהו עליהם אפילו טעה לא ישלם, דתנו רבנן דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים (דן) שהמחהו רבים עליהם דן אפילו ביחידי ואמרי מר זוטרא בריה דרב נחמן ומומחה לרבים הוה דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אם קיבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים ואי אמרו ליה דיינת לן דין תורה שקיבלוהו לדין תורה טעה משלם, והוא שטעה בשיקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיין דעלמא אליבא דחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך והיינו שיקול ששוקל דעתו כנגד רבים, אבל אם טעה בדבר משנה או בדבר הלכה המפורשת בתלמוד ואפילו בדברי האמוראים (המפורש') [המפרשים] הלכה חוזר את הדין ואינו משלם. ואם הוא מומחה על פי ב"ד שנטל רשות מריש גלותא אם טעה לא ישלם ואפילו אם [לא] קיבלוהו עלייהו, דאמר רב האי מאן דבעי דדאין דינא וכי טעי ליפטר לשקול רשותא מבי ריש גלותא, ונ"ל דהוא הדין אם הקהל בוררין אחד או שנים או ג' מומחין וממנין אותן עליהם לדון דאם דן אחד וטעה לא משלם, אבל ג' שדנו וטעו אין משלמין ואפילו אין מומחין דבית דין הן ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
<h2>דף ו.</h2>
והדין בקבלה בעלמא בלא קניין לא מצי הדר ביה הנידון אבל שנים הבאים לידון בפני ג' או בפני שנים שיתפשרו ביניהם ומקבלין אותן עליהן צריכין קניין שלא יחזרו בהן ממה שיתפשרו ואם לא יקנו חוזרין, כדאמר והילכתא פשרה צריכה קניין. ומצוה הוא על הדיינים שיאמרו לבעלי הדין עד שלא ישמעו או משישמעו דבריהם ואינן יודעין להיכן הדין נוטה צאו בצעי ואי דינא בעיתו ואי פשרה בעיתו ואם יאותו לפשרה יקנו כדפרישית ואם יאמרו דינא אין צריך קניין.
<h2>דף ז:</h2>
ומוזהרין הדיינין שלא ישמעו דברי בעל דין אחד בלא חבירו ומוזהרין בעלי דינין שלא יאמרו דבריהם לדיין אחד בלא חבירו קרי ביה שמוע בין אחיכם אזהרה לדיין (שמוע) [שמע] בין אחיכם (ו)אזהרה לבעל דין. וצריך הדיין לצדק את הדין בין איש ובין אחיו ובין גרו בין בית לעלייה שני אחין שבאין לחלוק בית ועלייה שהניח להן אביהן לפיכך צדק את החלוקה תדקדק כמה עלייה מפסדת לבית וכמה בית ניחא תשמישתה מעלייה ולפום כן תפלוג ובין גרו אם באים לחלוק כלי תשמיש של בית תעיין אפילו בין תנור שהוא מקום שפיפת שתי קדירות לכיריים שהוא מקום שפיפת קדירה אחת. גרו כמו דירו. [ח'.] וצריך הדיין להקדים דין של פרוטה לדין של מאה מנה אם בא לפניו ראשון ולא יאמר אדחה הקטן מפני הגדול שנאמר כקטן כגדול תשמעון.
<h2>דף ט:</h2>
ולוי שחייב לראובן ושמעון מנה ויהודה עד וקרוב לאחד מהן, לאותו שהוא רחוק מעיד וכשר לאותו שהוא קרוב פסול, והרחוק גובה חלקו בעדותו דפלגינן דיבורא. ואדם קרוב אצל אשתו ואינו מעיד לה והוא הדין לכל הקרובים (לו) [לה]. אמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי כו', אשמעינן דמה שנים נמצא אחד קרוב וכו' דווקא קרוב לאותו שמעידין עליו להרגו אבל אם אינם קרובים לאותו אלא לשכנגדו לא מפסיל בהכי, וכגון אם שני עדים מעידים פלוני רבע פלוני לאנסו אעפ"י שאחד מהן קרוב לנרבע נהרג הרובע, אבל אם מעידים שהנרבע לרצונו נרבע עידותן בטילה דקרוב הוא לנרבע ופסול הוא לעדות זו (נהרג) [להרוג] הנרבע, הילכך הנרבע שאינו קרוב לרובע מעיד על הרובע אע"פ שהוא קרוב לעצמו כיון דאינו נהרג בעדות(ו) עצמו מצי להעיד, דע"פ שנים עדים יקום דבר כתיב ואמר רבא בשילהי פרק קמא דמכות [ו'.] במקיימי דבר הכתוב מדבר דאם העד קרוב לאותו שמקיים עליו הדבר להורגו אז הוא נפסל אבל אם הוא קרוב לכשנגדו כגון לנרצח או לנרבע לאנסו דאינו נהרג עדותו עדות ונהרג הרובע או הרוצח. אמר רבא אדם קרוב אצל עצמו וכו', שהאחד המצטרף עמו אינו מעיד על רצויו של נרבע, דאם היה מעיד על רצויו והנרבע מודה לו לא היה אומר רבא דהנרבע מצטרף להורגו לרובע דודאי הוה ליה רשע בעדותו של עד ובהודאתו לעד שלרצונו נרבע, דאי לא תימא הכי לימא נמי רבא רבעתי את פלוני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו ומדלא אמר הכי שמעינן דאין מצטרפין משום דהעד מצטרף עמו מעיד על רצויו דאמר פלוני רבע פלוני ואין קישוי האבר אלא לדעת ולרצון וגם הוא מודה שרבע לרצונו הילכך אין מצטרפין עם העד להורגו לנרבע דהו"ל רשע בהעדאת העד ובהודאתו ולהכי לא אמר רבא רבעתי את פלוני לרצונו וכו'. ותו הא אמרי בנסכא דרבי אבא [שבועות ל"ב:] דבעדות העד שחטף ובהודאתו נעשה כגזלן, הכא נמי בעדות העד רבע לרצונו ובהודאתו נעשה כנרבע לרצונו ואין מצטרף עם העד להורגו לנרבע. ואני הארכתי בפירוש זה בסימן כ"ז בזה הספר וגם בפירוש נסכא דרבי אבא.
<h2>דף יז:</h2>
ושמעון התימני דן לפניהם בקרקע שלא בשעת לימוד אלא בשעה שהיה חוזר ההלכה ודן בה ומקשי להו ומפרקי ליה, אבל בשעת לימוד אמרינן במגילה [כ"א.] ואתה פה עמוד עמדי שלא יהא הרב יושב על גבי מיטה ותלמיד ע"ג קרקע.
<h2>דף יח.</h2>
כהן גדול דנין אותו אם נפלה עליו שבועה משביעין אותו ב"ד [אע"פ] שאינו גדול וחשוב כמותו, אבל אם בא לטעון ע"י שליח ואפיטרופא מצי עביד והכי מפרש בירושלמי דנין אותו וימנה אנטלר הגע עצמך שנפלה שבועה ואנטלר נשבע בתמיה.
<h2>דף יח:</h2>
מעיד ומעידין אותו והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם הא כיצד זקן ואינה לפי כבודו אינו משיב ה"נ אינו מעיד אם לא בפני בית דין חשוב שיהא כבודו לילך להעיד בפניו ומשני רב יוסף מעיד לבן מלך לפני מלך אבל בלא מלך אינו מעיד. שמע מינה דאדם חשוב לא יזלזל בעצמו לילך בפני ב"ד קטן ממנו להעיד, ואמר בשבועות [ל':] אמר רבה בר רב הונא (דאדם חשוב לא יזלזל בכבודו לילך) האי צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לגבי דיינא דזוטר מיניה לא ליזיל וה"מ בממונא אבל באיסור אין חכמה ואין תבונה לנגד י"י, ואם מוחל על כבודו והולך כבודו מחול ותע"ב.
<h2>דף כג.</h2>
והלכה כרבנן דאמרו אם היו ב"ד כשירה שאין קרובים ולא פסולין הרי הן כמומחין (מפני) [מפי] בית דין [בין] אם יכול לפוסלן אם לאו.
לא היו חותמין אא"כ יודעין מי חותם עמהן, כגון אם הלוה לחבירו בפני עשרה ואמר לאחד מהם חתום לא יחתום אא"כ יודע את מי מאותן עשרה יחתום עמו שיהא כשר וכן אם הודה בפני עשרה, וה"ה אם הלוהו בפני שנים שלא יהא כל אחד נזקק לעדות אלא א"כ מכיר אחד את חבירו שהוא כשר ויחתום עמו, וכן הדיינין כשזה בורר אחד וזה אחד וכל אחד מכיר את חבירו שהוא כשר יבררו את השלישי שיודעין בו שהוא כשר ושני דיינין כעד אחד דמו ולא יזדקקו לדין אלא כשהן ג' אבל עדות בשנים ומה העד בורר את השני אף ב' דיינין בוררין את השלישי.
<h2>דף כד:</h2>
והלכה כרבנן דאמרי קיבל עליו קרוב או פסול לעדות וקיבלו בחד או שקיבל כשר כבי תרי ואם נגמר הדין על פיו אינו יכול לחזור בו ואפילו אמר אתן לו אם יאמר אבא וכ"ש אם אמר מחול לך, דאמר רבא קיבל עליו קרוב או פסול לפני גמר דין יכול לחזור בו לומר אינו מקבלו לאחר גמר דין אין יכול לחזור בו, ושלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדינו רבינו לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין והילכתא כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כחכמים, ורב אשי אמר הכי שלח ליה באתן לך מחלוקת או במחול לך והילכתא כדברי מי שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. וגמר דין דחייוב ממון משאמרו לו ב"ד צא תן לו, וגמר דין דשבועה משנשבע, וכן דור לי בחיי ראשך משנשבע בחיי ראשו אין יכול לחזור בו. בפומבדיתא מתני שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדינו רבינו אם קיבל קרוב או פסול וקנו מידו יכול לחזור בו לפני גמר דין או לא ואמר להו אין יכול לחזור ואין לאחר קניין כלום, וכן אם היה חייב שבועה לחבירו ואמר לו דור לי בחיי ראשך שאין אתה חייב לי כלום ונדר לו הלכה כרבנן דאינו יכול לחזור בו ונפטר באותה שבועה.
אילו הן הפסולין המשחק בקוביא בכל מיני קוביא, והוא אם אין לו אומנות אחרת לפי שאינו עוסק באומנות ביישובו של עולם וכשם שאינו חס על עצמו לא יחוש על חבירו ויעיד עדות שקר, אבל משום אסמכתא לא נפסל כיון דאורחא דקוביא הוא שפעמים מרויח ופעמים מפסיד גמר ומקני אם יפסיד ולא הוי אסמכתא וגזל.
<h2>דף כה.</h2>
ומלוה ברבית פסול לעדות, וכך לוה ברבית דאמר רבא לוה ברבית פסול לעדות והאנן תנן מלוה ברבית ומשני מלוה הבאה ברבית. והמלוה מעיד על הלוה שלוה ממנו אם יש אחד עמו וכן הלוה מעיד על המלוה שהלוהו ברבית ופוסלו, דבר ביניתוס אסהידו ביה תרי סהדי חד אמר קמי דידי אוזיף בריביתא וחד אמר לדידי אוזיף בריביתא פסליה (רבא) [רבא] לבר ביניתוס והא רבא הוא דאמר לוה ברבית פסול לעדות רבא לטעמיה דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבוריה. ומאימתי חזרתן שכשירין לעדות משיחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו לגוי לא מוזפי. וכן כל אדם דעובר על דת מחמת חימוד ממון פסול לעדות, כגון האי טבחא דנפק טריפתא מתותיה ידיה ופסליה רב נחמן ועבריה כיון דמחמת חימוד ממון עבר על דת ומכר טריפה לישראל אתי נמי להעיד שקר מחמת שכר. מלוה ולוה שנשאו ונתנו ברבית ויש עדים בדבר שניהם פסולין לעדות ולשבועה, ואם אחד מן העדים קרוב ללוה או למלוה אותו שהעד קרוב לו לא נפסל והרחוק לו נפסל דפלגינן דיבורא. ואם רבית קצוצה הייתה שיוצאה בדיינין ותבעו (המלוה ללוה) [הלוה למלוה] להחזירו לו, אע"פ שבעדותו של אותו שהוא קרוב ללוה נפסל המלוה, אינו מחזיר ללוה את הרבית דפלגינן דיבורא וכשר לפוסלו ואינו כשר להרויח לקרובו להחזיר לו הרבית שנתן. ואין להם תקנה להכשר לעדות עד שילכו למקום שאין מכירין אותן ויחזירו אבידה בדבר חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו.
<h2>דף כה:</h2>
וגזלן דאורי' פסול לעדות, ואפילו גזלן דרבנן כגון גזל מחרש שוטה וקטן מציאתן, וכן חמסנים דיהבי דמי ושקלי וחטפי בעל כורחייהו דאינשי, וכן רועין בהמה דקה וגובין מנת המלך והמוכסין.
<h2>דף כו:</h2>
וגזלן דאורייתא וכן כל עוברי דת דאורייתא (ד)לא בעו הכרזה בבית דין, אבל גזלן דרבנן ורועין ודכוותייהו לא מפסלי אלא א"כ מכריזי עלייהו בב"ד שהן גזלנים, וכן משחק בקוביא ודכוותייהו צריכין הכרזה בב"ד. ונ"ל דמי שהוציאוהו הקהל מבית הכנסת מפני ששחק בקוביא אין הכרזה גדולה מזו ופסול לעדות, עד שיחזור חזרה גמורה דאפילו בחנם לא משחק.
ומקבלי צדקה מן הגוים פסולין לעדות אם מקבלין בפרהסיא ואפשר להו לאיתזוני בצינעה אבל לא אפשר להו חייותא הוא. וחשוד על העריות פסול לעדות דרשע הוא ובר מלקות. ואם עבר עבירה שיש בה גררא דמצוה כשר כדאמר הנהו קבוראי דקבור נפשא ביום טוב ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו ואכשירינהו לעדות רב הונא בריה דרב יהושע אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה קא עבדי והא קא משמתין להו [ו]קיימי עדיין בשמתא [ו]לא אתי קמי רבנן להתיר להם סברי כפרה קא עבדי לן רבנן ולהכי לא אתי. ועד זומם למפרע הוא נפסל כאביי, וכבר פירשתיו פירוש יפה בזה הספר [בסי' צ"א]. ומשומד לאכול נבילות לתיאבון כשר דלאו רשע הוא דלהשיב נפשו קא עביד, להכעיס לשמים אביי אמר פסול ורשע הוא ולא בעינן רשע דחמס והכי הלכתא כוותיה, וכיון דקיי"ל כאביי דלא בעינן רשע דממון המגביה ידו על חבירו ומכה את חבירו (ד)נקרא רשע ופסול לעדות.
<h2>דף כז:</h2>
ואילו הן הקרובים אחיו הוא ובנו וחתנו כגון ראובן חתנו ובנו פסולין לשמעון ובן שמעון וחתנו (ובנו) פסולין לראובן בן וחתן דור אחד הם ושניהם שניים וכן בנים להדדי פסולין כגון בן וחתן של ראובן לבן של שמעון שהם שני בשיני וכן בן וחתן של שמעון לבן של ראובן דכל היכא דהא[חד] זה שיני גמור הוא והאחד שיני ע"י אשתו דאמרינן בעל כאשתו פסולי להעיד להדדי אבל תרווייהו שניים ע"י נשותיהם דאמר בעל כאשתו בתרווייהו כגון חתן ראובן וחתן שמעון כשרין זה לזה מדאורייתא דאמר רב אחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו אף אני לא אעיד לו אני ובני וחתני הא רב לא פסיל אלא בנים וחתנים לראשונים וכן בנים להדדי וחתן לבן ולראשון אבל חתן לחתן לא פסיל ותו דכל חתנים דמתני' לא מפסלי אלא לקרובין ממש כגון חתן אביו לו וחתנו לאחיו אבל חתן לחתן לא שמעינן ממתני' דניפסלי דחד בעל כאשתו אמרינן תרי בעל כאשתו לא אמרינן ובנים להדדי מרבינן מקרא אבל חתנים לא מרבינן אלא דאמרינן בעל כאשתו אמרינן ומיהו אם הם ראשונים כגון נשואי ב' אחיות פסולי כדאמרינן בתרי גיסי דהוו חתימי אמתנתא וכן אם האחד הראשון שהוא נשוי אחות שמעון והשיני נשוי בת שמעון אמרינן תרי בעל כאשתו ופסולי אבל אם שניהם שניים כגון שהאחד נשוי בת ראובן ושני בת שמעון כיון דמעלמא קאתו כדור אחר דמי ולא אמרינן תרי בעל כאשתו ומיהו אין מורין בתחילה להכשירם לחתום יחד דחיישינן לב"ד (טוענין) [טועין] דילמא לימרי פסולין הן. ואחי אביו ובנו וחתנו כגון ראובן ובנו וחתנו לנמואל בן שמעון וכן נמואל וחתנו ובנו פסולין לראובן דהו"ל שלישי בראשון אבל בנו וחתנו של נמואל שהן שלישים לבנו וחתנו של ראובן שהן שניים כשרין דשיני בראשון ושלישי בראשון וכן שיני בשיני פסולין אבל שיני בשלישי ושלישי בשיני כשרין דאמר רב אחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו אף אני לא אעיד לו אני ובני וחתני אבל בני לבנו מעיד דהוי שלישי בשיני וכדשלח (רב פפא) [רבי אבא] לרב יוסף בר חמא [ב"ב קכ"ח.] הלכה שלישי בשיני כשר והה"ד שיני לשלישי. ואחי אמו כאחי אביו. ובעל אחותו כאחיו דבעל [כ]אשתו. ובעל אחות אביו כאחי אביו. ובעל אחות אמו כאחי אמו דבכולהו בעל כאשתו. ובעל אמו הרי הוא (וחמיו) [כחמיו] [ד]בעל כאשתו והרי חמיו לו כאביו. וגיסו [והוא] נשאו ב' אחיות כיון דבעל כאשתו הרי הן כמו אחין ופסולין זה לזה. וכל אילו שאמרנו הן ובניהן וחתניהן נמי פסולין לבד מגיסו דאיהו לבדו כר' יוסי דאמר גיסו לבדו וכ"ש חורגו ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואי קשיא לר' יוסי דאמר גיסו לבדו כגון ראובן ושמעון נכרים נשואים שתי אחיות וקאמר ראובן פסול לשמעון וכן שמעון לראובן ולא בניהם וחתניהם, והאנן תנן ובעל אחות אמו הוא ובנו וחתנו וראובן לבן שמעון בעל אחות אמו וכמו שראובן פסל לבן שמעון מפני שהוא בעל אחות אמו כך בן שמעון פסול לראובן ולא פליג עלה ר' יוסי ואמאי קאמר גיסו לבדו ולא בנו הלא גם בנו פסול לגיסו משום בעל אחות אמו. תריץ נפ"מ דהיכא דליכא משום בעל אחות אמו לא מפסיל משום בן גיסו, כגון אם יש לראובן ושמעון בנים מנשים אחרות הן עצמן פסולין זה לזה משום גיסי אבל בניהם מנשים אחרות כשרין להן וגם בנים אהדדי ואפילו הן אחי האח וכן חורגו לבדו פסול לבעל אמו ולא בן חורגו אבל בעל אמו פסול לו לחורגו הוא ובנו שהרי אחיו מן אמו הוא אבל יש לו בן לבעל אמו מאשה אחרת אותו הבן כשר לחורג אע"פ שהוא אחי האח כדאמ[רינן] רב חסדא אכשר באחי האח. אמר רב נחמן בן אחי חמותי לא יעיד לי ובן אחות חמותי לא יעיד לי וכן בן אחי חמיו ובן אחות חמיו לא יעידו לו ולא יעיד באשת חורגו דאשה כבעלה אבל אחי חמותו ובעל אחות חמותו ואחי חמיו ובעל אחות חמיו מעידין [זה לזה]. ואבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה ולעלמא ולא מעיד לאשתו ארוסה. וכל שהוא קרוב בשעת נמסר העדות אפילו נתרחק אח"כ פסול, וכן אם היה רחוק בשעת נמסר העדות ונתקרב בשעת קבלת העדות דאינו כשר עד שיהא תחילה וסוף בכשרות. ומתה בתו אפילו יש לו בנים הימנה כשר להעיד לו עדות אחרי שמתה בתו. והאוהב והשונא מעידין דלא נחשדו ישראל להעיד שקר משום אהבה ושנאה, אבל לדון אמר רב פפא לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה דמהפך בזכותיה ולא חזי ליה חובה ולא למאן דסני ליה דלא חזי ליה זכותיה, ותניא ולא מבקש רעתו ושפטו מכאן לשונא שלא ידון, ותניא איסי בן יהודא אומר והוא לא אויב לו מכאן לשני ת"ח ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחת, והכי דריש לקרא והוא לא אויב לו לחבירו שיושב עמו בדין ושפטו ושפטו העדה סמוך לוהוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו ודרשינן סמוכין. ועדים הכשרים למלוה וללוה ופסולין לערב אין מעידין דאמר [מכות ז'.] אילעא וטוביה קריביה דערבא הוו סבר רב פפא למימר גבי מלוה ולוה רחיקי נינהו א"ל רב הונא בריה דרב יהושע אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזיל הילכך פסול, וכן הלכה.
<h2>דף כט.</h2>
כיצד בודקין את העדים אומר לו היאך אתה יודע שזה חייב לו אם אמר הוא אמר לי או איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו וה"ה אם אמר בפנינו הלוה לו, וא"ר יהודה אמר רב צריך שיאמר כשהודה לו אתם עדים ול"ש כי אמר לוה ול"ש כי אמר מלוה ושתיק לוה ואם לא אמר אתם עידיי מצי אמר משטה הייתי בך דאר"ח בר אבא א"ר יוחנן מנה לי בידך א"ל הן למחר אמר תנהו לי א"ל משטה אני בך פטור ואפי' הכמין עדים אחורי הגדר וא"ל מנה לי בידך וא"ל הן אמר לו רצונך שתודה לי בפני פלוני ופלוני א"ל אני מתיירא שמא תכפיני לדין למחר אמר תניהו וא"ל משטה אני בך ואפי' לא אמר משטה אני בך אלא אמר להד"ם לא הוחזק כפרן דכל מילי דכדי לא דכירי אינשי, ואם אמר המלוה אתם עידיי והלוה אמר לא אינה הודאה דההוא דאכמין ליה עדים לחבריה בכילתא א"ל מנה לי בידך אמר לו הן א"ל עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי אמר לו לא א"ר כהנא האמר לא. והאומר אני חייב לפלוני ופלוני ואתו פלוני ופלוני וקא תבעי לאו כלום הוא, דההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני אתי פלוני ופלוני ותבעיה בדינא קמיה דרב נחמן אמר ר"נ אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, ואפי' אם א"ל בשעת מיתה קב רשו ואמר למי אני חייב לפלוני ופלוני דא"ר חייא כשם שאדם עשוי שלא להשביע א"ע כך אדם עשוי שלא להשביע בניו.
[ס'.] אמר ר"ח השומע אזכרה מפי הגוי בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם תאמר כן נתמלא כל הבגד קרעים. אמר ריש לקיש אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות, שאם העד הראשון מפרש עדותו אומר השיני אף אני כמוהו דין [תורה], ומעלה הוא דעבוד רבנן בדיני ממונות ונפשות לפרש עדות כולן העדים כדתנן [כ"ט.] ואח"כ מכניסין את השיני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהם מכוונין. וכבר היה מעשה במגנצא בשטר של קבלת עדות שבא לפני ב"ד והיה כתוב בו עדות של הראשון ועדות של השני ל"ה מפורש בו אלא והשני כמוהו והכשירוהו מדריש לקיש. ולי נראה כיון דעבוד רבנן מעלה לפרש דצריך לפרש ואי לא פריש לאו עדות הוא, מדקאמר ר"ל והכא בברכת השם כיון דלא איפשר אוקמה רבנן אדאורייתא אבל היכא דצריך לפרש כגון בדיני ממונות ונפשות אי לא פריש לאו כלום הוא ולא גמרינן איפשר משאי איפשר. וכיון דהיזקקוהו חכמים לפרש לעדים דבריהם ראוי לדיינין לשמוע דברי כל אחד ואחד לבדו כדי שלא ילמד אחד מחבירו להעיד, כדתנן [שם] משיירין את הגדול שבהן ואומרים לו האיך אתה יודע שזה חייב לזה כו' ואח"כ מכניסין את השיני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהם מכוונים נושאין ונותנין בדבריהם וכו'.
<h2>דף כט:</h2>
הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין אפי' לא אמר הלוה כתבו דאמר רבא אר"נ הודאה בפני שנים וצר"ל כתובו קנין בפני שנים וא"צ לומר כתובו, וטעמא מפרש בחזקת הבתים [מ'.] משום דסתם קניין לכתיבה עומד דכל המקנה גלי דעתיה דליפות כח של קונה עביד וכיון דהכי מייפין כחו (וכו'). וכותבין בפני שלשה ולא קנו מידו רב אמר כותבין ורב אסי אמר אין כותבין הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי, וכיון דהכי אין כותבין אפי' כנפינהו איהו ואפי' אמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי ב"ד דוכתא ושלחו ומזמני ליה לבי דינא ואי כי שלחו בתריה ואתא והודה אז הוי ב"ד גמור וכותבין. והא דאמר אין כותבין בהודאת מטלטלי ואפי' איתניהו בעינייהו, אבל הודה במקרקעי בפני שנים אע"פ שלא קנו מידו ולא אמר כתובו כותבין דכיון דהודה לו בקרקע הרי הוא בחזקתו מיד. וכי כתבו שטר אודיתא צריך לכתוב אמר לנו פלוני כתובו וחתומו והבו ליה ואי לא כתבו כשר דמסתמא ל"ה כותבין אא"כ א"ל בעל השדה כתובו וחתומו.
<h2>דף ל.</h2>
א"ל אחד אני ראיתי את אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני אם בבית הם טמונים מקום שאין העד יכול ליטלם לא אמר כלום בשדה שיכול ליטלן דבריו קיימין, כללו של דבר כל שבידו ליטלם דבריו קיימין דמה לו לשקר אי בעי נוטלן ונותנן לההוא דקאמר וכל שאין בידו ליטלן כגון אם בבית הם טמונים אין בדבריו כלום. וה"נ אמרי' ביבמות בפ' האשה רבה [פ"ח.] כל שבידו לעשות נאמן עד אחד. ראו הבנים את אביהן שהטמין מעות ואמר של פלוני הם, אם כמוסר דבריו להן שקראן ואמר להן ראו שאם אמות או אשכח אילו מעות של פלוני ותחזירם לו דבריו קיימין, ואם כמערים שבאו עליו פתאום ואמר להן אילו מעות של פלוני הן לא אמר כלום דלהכי אמר כן שלא יגעו בהן.
וג' שיושבין בדין אחד מחייב ושנים מזכין, כי פתחי לדינא לימרי הכי מדברינו נזדכה פלוני ולא לימרי פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב משום לא תלך רכיל בעמך, ולא פלוני זכאי סתם משום דמיחזי כשיקרא. והלכה כר"י בן קרחה דאמר עדות העדים מצטרפת אפי' ראו בזה אחר זה, וכנהרדעי דאמרי בין הודאה אחר הודאה ובין הודאה אחר הלואה ובין הלואה אחר הודאה ובין הלואה אחר הלואה מצטרפי כר' יהושע. והלכה כר' נתן דאמר שומעין דבריו של עד זה היום ולכשבא חבירו למחר שומעין את דבריו.
<h2>דף ל:</h2>
אמר רב יהודה עדות המכחשת זא"ז בבדיקה כשירה בדיני ממונות, וליתה לדרב יהודה דאפילו בחקירה נמי כגון בזמן אם מכחישין זה את זה כשירה, מדר' חנינא דאמר [ל"ב.] אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות כשירה בדרישה ובחקירה מ"ט אמרו דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, וכבר פירשתיה פי' מבואר בתשובה שהשבתי לחכמי רינשבורג בסי' מ"ג.
<h2>דף לא.</h2>
כל זמן שמביא ראייה סותר את הדין, ואפי' אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד ל' יום ולא מצא בתוך ל' יום ומצא לאחר ל' סותר כרשב"ג דהלכה כמותו בהא. אמרו לו הבא עדים ואמר אין לי עדים הבא ראיה ואמר אין לי ראייה ולאחר זמן מצא עדים או ראייה הרי זה אינו כלום ורשב"ג אומר הוי עדות וראייה, בזה הלכה כחכמים דאינו כלום דאם איתא דהיה לו עדות וראייה היה אומר מתחילה יש לו אבל ודאי לא היה לו ועתה מצא עדים שקרים לשכור או זייף ראייה, וזו היא ראייה אחרונה דאין הלכה כרשב"ג. אבל ינוקא שאמר אין לי עדים ואין לי ראייה ומצא עדים ומצא ראייה הרי זו עדות וראייה, דההוא ינוקא דתבעוהו לדינא קמי דר"נ א"ל אית לך סהדי א"ל לא אית לך עדים א"ל לא חייביה ר"נ הוה קא בכי ואזיל שמעוהי הנך אינשי דקא בכי אמרו אין ידעינן במילי דאבוך אמר ר"נ בהא אפי' רבנן מודו דינוקא במילי דאבוה לא ידע, וכן מי שאמר אין לי עדים וראייה ובאו לו עדים ממדינת הים [או] היתה דיסקיא של אביו מופקדת ביד א' בשעת הדין וכשהחזירה לו מצא בתוכו שטר ראייה מביא וסותר ובלבד שיעידו עדים שמצאה בדיסקייא.
ומי שיוצא שטר של חבירו מתחת ידו ואומר יודע אני שפרוע הוא נאמן כההוא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה אמרה ידענא בההוא שטרא דפרוע הוא והימנה ר"נ, וכן הלכה דתניא כוותיה סימפון שאין עליו עדים ויוצא מתח"י שליש כשר אלמא שליש מהימן. ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה לפני ב"ד וכו' עד איכא דאמרי לא הימנה ר"נ א"ל רבא והא אי בעי קלתיה וכיון דבידה לשורפו תהא נאמנת לומר פרוע כדאמרי' לעיל [ל'.] כללו של דבר כל שבידו ליטלו נאמן, א"ל כיון דאיתחזק בב"ד שבא השטר לפני ב"ד אי בעי קלתיה לא אמרינן דבשעה שטוענת פרוע הוא ואינה יכולה לשורפו דבבית דין קיימא והשטר בידה כדאמרי' דנפק שטרא מתותי ידה לב"ד, ולא דמי לכל שבידו ליטלם דהתם אע"ג דקאי בב"ד הואיל וכי אמר של פלוני הן היה יכול לשתוק וליטלם וליתנם לפלוני כי אמר נמי שלו הם מהימן, אבל הכא כיון שהשטר בא לפני ב"ד אינו יכול לשורפו בשעה שאומר פרוע. אבל אם לא הביאה השטר לפני ב"ד אלא שבאת בלא שטר ואמרה השטר בידי ופרוע הוא [נאמנת] מיגו דאי בעיא שתקה כשהיא מעידה בעל פה וקלתיה ואזלה מהימנא, ואף רב נחמן לא איתותב אלא משום דבשלישות בא לידה ושליש נאמן מדמקשי ליה מסימפון היוצא מתח"י שליש אבל אי לאו משום שלישות כגון דהמלוה הפקידו בידה בהא (לא) קיימא [ד]רב נחמן דלא מהימנא משום מגו דאי בעיא קלתיה ולא אמרו אלא במקום דמציא למקלייה בשעה שאומר פרוע הוא וכיון שהשטר לפני ב"ד לא מציא למיקלייה או שיוצא מתח"י שליש פירוש מתח"י שליש שהושלש שטר המלוה בידו דמגו דאי בעי קלייה לשטר מלוה כי אמר סימפון זה כשר נאמן ופרוע הוא השטר נאמן באמירתו דהא אין עליו עדים.
<h2>דף לא:</h2>
שנים שמתעצמין בדין לוה אומר נדון כאן ומלוה אומר נלך למקום הוועד כופין הלוה לילך למקום הוועד דעבד לוה לאיש מלוה, אבל אמר מלוה נדון כאן דן בעירו כר' אלעזר דאמר מי שנושה בחבירו מנה אל יוציא מנה על מנה אלא דן בעירו וכן הלכה, ובב"ק מבואר בזה הספר בפ' בתרא [קי"ב]. והאידנא נהגו שאפי' לוה אומר נדון כאן ששומעין לו, ונראה לי משום דליכא האידנא מקום וועד קבוע כמו שהיתה אז הישיבה קבועה במקום אחר כדתניא [ל"ב:] צדק צדק תרדוף הלך אחר חכמים לישיבה אחר ר' אליעזר ללוד אחר ריב"ז לברור חיל.
<h2>דף לב.</h2>
דיני ממונות בשלשה, ופותחין בין לזכות בין לחובה במשא ומתן מיירי, ומטין הדין ע"פ דיין אחד בין לזכות בין לחובה (אבל טעה בשיקול הדעת אינו חוזר וכבר פרשתי למעלה מהו שיקול הדעת), והכל מלמדין זכות וחובה אפי' תלמיד היושב בפני רבו ורואה שרבו טועה בדין, והמלמד זכות חוזר ומלמד חובה וכן המלמד חובה מלמד זכות אם רואה שטעה בתחילה, ודנין ביום וגומרין בלילה (ואפי' בלילה), וגומרין הדין אפי' בו ביום אם ירצה (ו)אם ברור לו הדין דלא בעי הלנה.
שטר שזמנו כתב באחד בניסן בשמיטה. יש מקשין מיהא אפירושא דעד זומם למפרע הוא נפסל שפירש רבינו חננאל כך, ראובן שהוציא שטר על שמעון בניסן שנת תשצ"ח שלוה ממנו כך וכך ממון וזמן השטר באחד בניסן שנת תשצ"ז וחתומין בשטר לוי ויהודה ובאו בניסן שנת תשצ"ח וקיימו חתימתן ובאו עדים באלול שנת תשצ"ח והזימום נפסלין למפרע משעה שהעידו בב"ד וקיימוהו (יהלא) [ולא] מזמן כתיבת השטר (נכתב) דאיפשר שבו ביום [ש]העידו נכתב הזייוף וקודם כשרין היו, ומקשין והאיך יזימו אותם אם יאמרו המזימין באחד בניסן של שנת תשצ"ז שהוא זמן השטר עמנו הייתם במקום פלוני מצי אמרו כן הוא אבל זה השטר איחרנוהו וכתבנוהו דבאחד באדר היה מעשה וכתבנוהו בא' בניסן שאחר אדר, ואמרי' הכא שטר שזמנו כתב בא' בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו והלא עמנו הייתם במקום פלוני באותו יום שטר כשר ועידיו כשרים דאמרי' איחרנוהו וכתבנוהו ואי ס"ד בעי' דרישה וחקירה היכי אמרי' שמא איחרוהו א"כ הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאאילה"ז לאו עדות הוא ואמאי שטר כשר וכן נמי שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין דכתב בהדיא לאו בזימניה כתבנוהו אלא איחרנוהו וכתבנוהו, והכי פריך ואי ס"ד [בעי'] דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרין הו"ל עדות שאאילה"ז ולא עדות הוא. ותירוצא דמסתבר (ליה) [לי] בהא דלא אמרינן איחרוהו וכתבוהו אלא היכא דמוכח כי (הכא) [האי] דתניא בשילהי גט פשוט שטר שזמנו כתב בשבת או ביוד בתשרי דמוכח שהוא מאוחר כדפרישית התם, וה"נ מוכח דהלוואה ל"ה בשמיטה דלא שכיחי אינשי דמוזפי משום דשמיטה משמטת בסופה אלא ודאי הלואה לפני שמיטה היה ואיחרוהו וכתבוהו, אבל היכא דלא מוכח לא אמרי' איחרו וכתבו ובשטר שפירש רבינו חננאל ליכא הוכחה הילכך לא אמרי' ביה איחרו וכתבו, דאי לא תימא הכי אין לך עדות בשטר שאתה יכול להזימה דבכולהו נימא איחרו וכתבו, אלא ודאי לא אמרי איחרו וכתבו אלא היכא דמוכח כדפרישית. ור' יואל הלוי חתני הקשה לי קושיא [בסי' ע"ה].
אמר רב יהודה עדות המכחשת זא"ז בבדיקה כשירה בדיני ממונות, וליתה לדרב יהודה דאפילו בחקירה נמי כגון בזמן אם מכחישין זה את זה כשירה, מדר' חנינא דאמר [ל"ב.] אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות כשירה בדרישה ובחקירה מ"ט אמרו דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, וכבר פירשתיה פי' מבואר בתשובה שהשבתי לחכמי רינשבורג בסי' מ"ג.
<h2>דף לב:</h2>
והא דאמרי' דיני ממונות ל"ב דרישה וחקירה היינו בדין שאינו מרומה אבל בדין מרומה בעינן דרו"ח ואמרי' נמי [שבועות ל"א.] מניין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו וכו' ת"ל מדבר שקר תרחק. תנא קול רחיים בבורני שבוע(ה) הבן סימן לברית מילה שהוא לסוף שבוע(ה), ופירושא דקרא [ירמיה כ"ה] דכתיב (והשבתי) [והאבדתי] קול ששון מערי יהודה עד קול רחיים ואור נר, אשמעינן תנא דקול רחיים הוא סימן לברית מילה כמו שעושין עדיין בני בורני ואור נר סימן לשמחת משתה כמו שנוהגין עדיין בני ברור חיל כשיש להם משתה מדליקין נירות לסימן.
<h2>דף לג.</h2>
דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ורמינהו דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי וישלם מביתו אלמא אינו חוזר, ומשני רב יוסף במומחה שיש גדול ממנו בחכמה ובמניין מחזיר ושאין גדול ממנו בחכמה ובמניין אין מחזיר ופטור, ושאינו מומחה נמי אין מחזיר ומשלם מביתו. והאידנא מומחה שגדול ממנו בחכמה [ובמניין] מחזיר, [ו]הוא שטעה בדבר משנה או בדבר התוספתא או בדברי האמוראים אבל טעה בשיקול הדעת אינו מחזיר [וכבר פרשתי למעלה (ה'.) מהו שיקול הדעת]. ומיהו אם נשא ונתן ביד משלם ואם לא נשא ונתן ביד פטור, כדאמר רב אשי במסקנא כאן שנשא (ונטל) [ונתן] ביד כאן שלא נטל ונתן ביד, חייב את הזכאי כגון שנטל ממנו מעות ונתן לכשנגדו זיכה את החייב כגון שנטל משכון מן שכנגדו והחזיר לחייב.
<h2>דף לד:</h2>
וסומא כשר לדון דההוא סומא דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן דהוה דאין דינא ולא א"ל ר"י ולא מידי, ר' יוחנן סתמא אחריתי אשכח דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, והא סתמא לא מקיש ריבים לנגעים דאי מקיש ל"ה תני גומרין בלילה דגמר דין הוא עיקר הדין ומדלא מקיש ריבים לנגעים לענין לילה כן לענין סומא ולהכי לא א"ל ר"י לא מידי לההוא סמייא. [ל"ו:] וכן ממזר וכן גר כשרים לדון דיני ממונות. וג' שנכנסו לבקר את החולה ביום ומסר החולה לפניהם את דבריו רצו כותבין לעדות את דבריו רצו עושין דין וחולקין כמו שאמר בפניהם, ואם בלילה שאינו ראוי לתחילת דין כותבין עדותן דעדים הן ולא דיינין ואין עושין דין אפי' למחרתו דאין עד נעשה דיין. ושנים שנכנסו לבקר בין ביום בין בלילה הוו עדים וכותבין עדותן ואין עושין דין דלאו דיינין הן.
<h2>דף לו.</h2>
דיני ממונות האב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד, ואם הוא תלמיד חבר לרבו או סביר דל"צ לסברא דרביה מונין להן שנים דאמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו אפי' בדיני נפשות ואמרי' כי קאמר רב כגון רב כהנא ורב אסי אפי' דלגמריה דרב צריכי לסבריה לא צריכי.
<h2>דף לט:</h2>
מסכת סנהדרין
<h2>דף מ.</h2>
היה בודקין אותן בשבע חקירות באיזה שבוע באיזה שנה באיזה חודש בכמה בחודש באיזה יום באיזה שעה באיזה מקום הרי ז', והם חקירות שבזה מזימין אותו. מכירין אתם אותו הנהרג אם היה גוי או ישראל התריתם בהורג וקיבל התראה, ואם העידו באחד שעבד ע"ז את מי עבד פעור או מרקוליס ובמה עבד בזיבוח או בקיטור או בהשתחוייה, כל זה גוף העדות ואינן לא חקירות ולא בדיקות, וכל המרבה בבדיקות ה"ז משובח לקמן קאי אמעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים שהוא בדיקה, וכן במה הרגו בסייף או בארירן כליו שחורים או לבנים כל כה"ג הוי בדיקות. ועל הז' חקירות דרישא ועל הבדיקות דסיפא אמרה המשנה מה בין חקירות לבדיקות, ולא על גוף העדות שהוא מכירין אתם אותו שגוף העדות הוא כמו החקירות, שאם כששואלין להן מכירין אתם אותו ישראל היה או גוי אם יאמרו איננו יודעין עדותן בטילה וכן אם שאלו אותו את מי עבד ובמה עבד אם אמרו אין אנו יודעין בטלה. וכל המרבה בבדיקה ה"ז משובח לאו אמכירין אתם אותו קאי שיהא קרוי בדיקה שאם אמר איני יודע שתהא עדותן קיימת, דחס ושלום. ותלתא גווני חקירות [ד]קתני מתני' וגוף העדות דין אחד להם שאם אמר אחד איני יודע עדותן בטילה, לעניין ביטול ולא לעניין הזמה, שבגוף העדות לא תלייא הזמה אלא בחקירות, אבל בדיקות אמר איני יודע עדותן קיימת. וכבר דיברתי בזה למעלה בספר זה בשאילת חתני ר' יואל הלוי [סי' ע"ה].
<h2>דף מא:</h2>
אמר ר' אסי א"ר יוחנן עד כמה מברכין על החודש עד תתמלא פגימתו למיהוי כי נפיא דהיינו עד ששה עשר בחודש. וכל המברך על ר"ח בזמנו כאילו מקבל פני שכינה כתיב הכא החודש הזה כזה ראה וקדש וכתיב התם זה אלי ואנוהו. ואילמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים בכל חודש וחודש דיין ואמר אביי הילכך [נימרינהו] מעומד.
<h2>דף מג:</h2>
ואמר ריב"ל כל הזובח יצרו ומתוודה עליו כאילו כיבדו להקב"ה בשני עולמות הזה והבא שנאמר זובח תודה יכבדנני שני נונין דריש. ובזמן שבהמ"ק קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. כל נקודה למעט ור' יהודה סבר למעט נסתרות שלא נענשו עליהן עד שעברו ועל הנגלות נענשו מיד, ור' נחמיה סבר למעוטי נגלות שלא נענשו עליהם עד שעברו אבל על הנסתרות לא נענשו מעולם.
<h2>דף מו:</h2>
כל המלין את מתו עובר בלא תעשה דלא תלין נבלתו, הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר. רמז לקבורה בארץ מכי קבור תקברנו שתי קברות אחד קבורת ארון וא' קבורת ארון בארץ. ובבראשית רבה אמרי' ויתחבא האדם ואשתו בתוך עץ הגן רמז לתולדותיו שיהיו נתונים בארון של עץ. וקבורה משום ביזיונא הוא ואם אמר לא תקברוה לאו כל כמיניה, והספידא יקרי דשיכבא הוא ואי אמר לא תספידו לההוא גברא שמעינן ליה. ונהרג מתוך רשעו [מ"ז.] ע"י מלכות או ע"י שמד כפרה אית ליה, דכתיב נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך חסידיך חסידיך ממש עבדיך עבדיך דאיחייבי דינא מעיקרא וכיון דאיקטל קרו להו עבדיך.
<h2>דף מז:</h2>
ומותר ליטול עפר מקבר לרפואה כדאמרי' קבריה דרב הוי שקלי מיניה עפר לרפואה ואתו ואמרו ליה לשמואל ואמר להון יאות הן עבדין קרקע עולם הוא וקרקע אינה נאסרת. והזמנה לאו מילתא הוא עד דעביד מעשה דאביי ורבא פליגי בהא ורבא אמר הזמנה לאו מילתא הוא והלכה כרבא בפלוגתא דאביי בר מיע"ל קגם. וא"ר חסדא האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילי וצר ביה תפילי אסור למיצר ביה פשיטי אזמניה ולא צר ביה צר ביה לאקראי בעלמא ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי. וכיון דהזמנה לאו מילתא הוא נראה לי כתנא קמא דאמר מותר המת ליורשיו. היו אביו ואמו מזרקין בו כלים לקברו עמו מצוה על אחרים להצילן דהזמנה לאו מ"ה, ואם זרקום לתוך הארון שנקבר בו אסור ולא משום הזמנה אלא משום דמיחלפי בתכריכי המת שלא יאמר הרואה תכריכי המת מותרין.
<h2>דף נח:</h2>
אמר ריש לקיש כל המגביה ידו על חבירו נקרא רשע ואם תבעו לדין קוראין אותו ב"ד רשע ופסול לעדות עד שישוב מרשעתו ויעשה דין, ואם לא תבעו לדין אלא אדם תובעו לדין ונתחייב שבועה המגביה אם שכנגדו מביא עדים שהגביה ידו על חבירו פוסלו משבועה ונשבע הוא ונוטל.
<h2>דף ס.</h2>
אמר ר"ח השומע אזכרה מפי הגוי בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם תאמר כן נתמלא כל הבגד קרעים. אמר ריש לקיש אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות, שאם העד הראשון מפרש עדותו אומר השיני אף אני כמוהו דין [תורה], ומעלה הוא דעבוד רבנן בדיני ממונות ונפשות לפרש עדות כולן העדים כדתנן [כ"ט.] ואח"כ מכניסין את השיני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהם מכוונין. וכבר היה מעשה במגנצא בשטר של קבלת עדות שבא לפני ב"ד והיה כתוב בו עדות של הראשון ועדות של השני ל"ה מפורש בו אלא והשני כמוהו והכשירוהו מדריש לקיש. ולי נראה כיון דעבוד רבנן מעלה לפרש דצריך לפרש ואי לא פריש לאו עדות הוא, מדקאמר ר"ל והכא בברכת השם כיון דלא איפשר אוקמה רבנן אדאורייתא אבל היכא דצריך לפרש כגון בדיני ממונות ונפשות אי לא פריש לאו כלום הוא ולא גמרינן איפשר משאי איפשר. וכיון דהיזקקוהו חכמים לפרש לעדים דבריהם ראוי לדיינין לשמוע דברי כל אחד ואחד לבדו כדי שלא ילמד אחד מחבירו להעיד, כדתנן [שם] משיירין את הגדול שבהן ואומרים לו האיך אתה יודע שזה חייב לזה כו' ואח"כ מכניסין את השיני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהם מכוונים נושאין ונותנין בדבריהם וכו'.
<h2>דף סב:</h2>
אמר ר"נ אמר שמואל המתעסק בעריות ובחלבים, בחלבים שלא נתכוין לאכילה כלל אלא שבא חלב בפיו בלא ידיעתו וסבר רוק הוא ובולעו והיינו שגג ואכל בלא כוונת אכילה וכן בעריות שגג ובעל ולא נתכוין לבעילה כגון שהיה מתהפך ונתקע באשתו נידה שהיא מן העריות חייב קרבן שהרי נהנה מן האיסור, אבל מתעסק בשבת כגון שנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר שלא היה כוונתו כלל לחתיכה פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה דמלאכת שבת ממלאכות משכן גמירי ובמשכן כתיב כל מלאכת מחשבת וכאן לא נתכוין לחתיכה כלל.
<h2>דף סג:</h2>
תניא ושם אלקים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלוני, ואנן דעבדינן השתא משום דמכנין לה שם גנאי כגון פטר חמור וחורבה ותהום ובהכי שרי. ולא ישמע על פיך שלא יגרום לאחרים שידרו ויקיימו בשמה. ואנן השתא דשקלינן וטרינן בהדי גוים ומישתבעי בע"ז ולא ממנעינן, נראה לי משום איבה דאי לא שקלינן וטרינן בהדייהו הוה לו איבה בהדן דאפי' ביום אידם דאסור לשאת ולתת עמהם אמרינן היכא דהוי איבה שרי משום דאנן משועבדים תחת ידם, אי נמי סמכינן אהא דאמר [לא] ישמע על פיך אזהרה למידר ולא אתי קרא לשלא יגרום לאחרים.
<h2>דף סה:</h2>
מעונן ר' עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה ליקח. מנחש זה האומר פיתו נפלה מפיו מקלו נפל מידו בנו קורא לו מאחריו, עורב קראו צבי הפסיקו בדרך נחש בימינו ושועל בשמאלו, אל תתחיל בי שחרית הוא ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא.
<h2>דף עג.</h2>
מניין לרואה בחבירו שטובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטין באין עליו שחייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך. והרודף אחר חבירו להורגו ואחר הזכור לרבעו ואחר נערה המאורסה לבועלה ואחר חייבי כריתות לבועלן ואחר חייבי מיתות ניתן להצילו מן העבירה בנפשו קודם שיעבור העבירה, ואם עבר העבירה לא יגע בו אלא ע"פ בית דין.
<h2>דף עד.</h2>
וכל עבירות שבתורה אם אומר לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, וה"מ שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ושלא בשעת השמד נמי לא אמרן אלא בצינעה אבל בפרהסיא יהרג ואל יעבור וכמה פרהסיא עשרה ישראל, ואם עשה הגוי להנאת עצמו לא יהרג דאמר רבא גוי שאמר לישראל קטול אספסתא ושדי לחיותאי ואי לא קטלינא לך לא ליקטול ואי א"ל קטליה לאספסתא ושדי לנהרא ליקטול מאי טעמא לעבורי מילתא קא מיכוין.
<h2>דף עו:</h2>
אל תחלל את בתך להזנותה וגו' במשיא בתו לזקן והמשהה בתו בוגרת. ואמר רב המשיא בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן שלא הגיע לפירקו והמחזיר אבידה לגוי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו, ובמקום דהוי קידוש השם שרי. והאוהב את אשתו כגופו והמכבדה בלבושין יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה ומשיאן סמוך לפירקן מיד כשהגיעו לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך. האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא בת אחותו והוא הדין בת אחיו והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה ולעיל מיניה כתיב כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך אל תתעלם.
ההוא גברא דצמצמה לחיותא דחבריה בשימשא ומתה וחייביה רבינא וכ"ש אם כפתה בחמה או בצינה ומתה דחייב דעביד מעשה. ואפי' סוף חמה לבא סוף צינה לבא דהו"ל גורם חייב דדיינינן דינא דגרמי דאכפייה רפרם לרב אשי ודן דינא דגרמי כדפרשינן בב"ק [צ"ח:], ואע"ג דגבי קטלא דאדם גרמא פטור בנזקין חייב, ואל תתמה שהרי גבי קטלא לא עשה שוגג כמזיד ואונס כרצון וגבי נזקין עשה שוגג כמזיד ואונס כרצון. וכל הני פטורי דאמרינן גבי אדם כגון כפתו לפני ארי לפני יתושין וכפה עליו גיגית ופרע עליו מעזיבה, גבי בהמה חייב בכולן אע"ג דגורם הוא.
